<h1>סוכה ל"ו ע"א</h1>
<h2>דף ו.</h2>
אלא מיהו יש ביין הנהוג בארצות האלו ענין אחד הפוסלו לקידוש, ולא מחמת הדבש אלא מחמת מראהו, לפי שהוא לבן, ואמרינן בפרק המוכר פירות בעי רב כהנא מרבא חמר חוריאן מהו, אמר ליה אל תרא יין כי יתאדם [משלי כ"ג], ופירש הרמב"ן ז"ל [ב"ב צ"ז ע"ב] דלקידוש קא מיבעיא ליה, אי נמי לנסכים ולקידוש, דאי לנסכים בלחוד הוה ליה לפרושי, מדקא בעי סתמא שמע מינה דלקידוש בעי, ומדפשיט ליה מאל תרא יין כי יתאדם שמע מינה דחמר חוריאן פסול לקידוש. וכתב הרמב"ן ז"ל דאפילו בדיעבד פסול, ואף על פי שאמרו בירושלמי [פסחים פ"י ה"א] מצוה לצאת ביין אדום, לאו דוקא מצוה מן המובחר אבל בדיעבד יצא אם אינו אדום, אלא אפילו בדיעבד לא יצא, דלא אשכחן בקידוש לא יביא ואם הביא כשר. זהו דעתו של אדוננו הרמב"ן ז"ל. וקשה לי לדעתו, דבפרק כל קרבנות צבור [מנחות פ"ו ע"ב] שנינו אין מביאין יין ישן דברי רבי, ותניא בגמרא יין ישן לא יביא ואם הביא כשר ואוקימנא לה כרבי, ואמר רבא מאי טעמא דרבי משום אל תרא יין כי יתאדם, ופירש רש"י ז"ל דקיימא לן דכשעברה שנתו עוברת אדמימותו. וכיון דחמר חוריאן ויין ישן תרווייהו מפסלי מהאי קרא, ורבא גופיה הוא דיליף להו מהאי קרא, היכי אפשר למימר דלנסכים לא ילפינן מהאי קרא אלא למצוה מן המובחר, ולקידוש ילפינן מיניה דאפילו בדיעבד מיפסיל. ואף על גב דאיכא למימר דחמר חוריאן נפיק מתחומיה דקרא טפי מיין ישן, דבחמר חוריאן ליכא אדמימות כלל ואיכא למימר דלאו חמרא הוא כלל אפילו בדיעבד לקידוש, ויין ישן לא נפיק כולי האי דאכתי אית ביה קצת אדמימות, אלא דרבא מוכח מקרא דכיון דחמר חוריאן ליתיה חמר כלל מדכתיב אל תרא יין כי יתאדם, מהתם יליף רבי דיין ישן לכתחילה לא, דכיון שנתמעטה אדמימותו לאו מן המובחר הוא. אף על גב דאיכא למימר הכי, כיון דבחד סגנון אמר לה רבא בחמר חוריאן ויין ישן משמע דכי הדדי נינהו. וכן הרשב"ם ז"ל [ב"ב צ"ז ע"ב] פירשה לזו דחמר חוריאן לנסכים בלחוד, וקאמר הרב ז"ל דאיכא דמפרשי לה לקידוש ולא נהירא ליה ז"ל. ולנסכים נמי פירש הרב ז"ל דלכתחילה הוא דפשיט ליה רבא דפסול אבל בדיעבד כשר, שהוא פירש הא דתניא [שם] יין בורק לא יביא ואם הביא כשר, פירוש יין לבן ורע, ואפילו הכי אמרינן ואם הביא כשר. וכיון דאם הביא כשר אנן אפילו לכתחילה מקדשין עליו, כדאמרינן ביין מגתו בפרק המוכר פירות [ב"ב צ"ז ע"ב]. ולפי פירושו של רשב"ם ז"ל אתיא שפיר ההיא דפרק כל קרבנות ציבור, דיין ישן לרבי וחמר חוריאן תרוייהו ממעטי מקרא דאל תרא יין כי יתאדם לנסכים לכתחילה, אבל לנסכים בדיעבד ולקידוש היום אפילו לכתחילה כשרים. ובהדיא אמרינן בפרק ערבי פסחים [פסחים ק"ח ע"ב] ארבע כוסות הללו צריך שיהא בהם כדי רביעית, אחד חי ואחד מזוג אחד חדש ואחד ישן, וכיון דישן כשר לכתחילה לארבע כוסות וקידוש היום מכללם, הוא הדין לחמר חוריאן, דתרוייהו משמע דחד דינא אית להו, דמאן דממעט להו מחד קרא ממעט להו.
והא דפליג רבי יהודה [שם] ואמר עד שיהא בהם טעם יין ומראה יין, יש לדקדק מה הזכיר תנא קמא שיבוא רבי יהודה ויאמר עד שיהא בהן טעם ומראה, שהרי בדברי תנא קמא אין זכר למראה. ונראה לי לפרש דרבי יהודה לפרושי טעמיה דתנא קמא אתא ולא פליג עליה, והכי קאמר, מאי דקאמר תנא קמא בין חי בין מזוג, לאו בכל מזוג קאמר, אלא שיהא בו טעם יין, ומאי דקאמר תנא קמא אחד חדש ואחד ישן, לאו בכל ישן קאמר, אלא שיהא בו מראה יין. ופירש טעמיה רבא משום אל תרא יין כי יתאדם, כי היכי דפריש טעמיה (דרבא) [דרבי] ביין ישן, דכיון דרבא אמר להו כולהו משמע דבחדא מחתא מחתינהו לענין מצוה מן המובחר, וסבירא ליה לרבי יהודה דארבע כוסות הללו מצוה מן המובחר שיהא היין באדמימות כטעמיה דרבי לנסכים. ויסייע לזה לשון הירושלמי [פסחים פ"י ה"א] שאמרו שם אמר רבי ירמיה מצוה לצאת ביין אדום, והביאו זה המקרא לראיה גם כן, ואמרו מאי טעמא, אל תרא יין כי יתאדם. והרמב"ן ז"ל נדחק בזה, דודאי לשון מצוה מוכח דלכתחילה דוקא קאמר. והא דאמר רבי יהודה עד שיהא בו טעם יין ומראה יין ומוכח האי לישנא דאפילו בדיעבד פסיל ליה, משום טעם יין נקט הכי, דודאי אי לית ביה טעם יין אפילו בדיעבד פסול, וגריר בהאי לישנא מראה יין. ומצאתי בתוספתא [פסחים פ"י ה"א] דמתניא הכי, אין פוחתין לו מארבע כוסות של יין שיש בהם כדי רביעית בין חי בין מזוג בין חדש בין ישן, רבי יהודה אומר בלבד שיהא בהם טעם יין ומראה, וכן היא שנויה בירושלמי דמסכת שקלים [פ"ג ה"ב], והאי לישנא לא מוכח דבדיעבד פסול. ומה שפירש רשב"ם ז"ל יין בורק לבן ורע, משום דסבירא ליה שהלבן לא נפסל אפילו לכתחילה ואפילו לנסכים אלא שנתלבן מפני גריעותו או מפני יישון או מפני גריעות אחר ביין בורק, אבל יין שתחילת ברייתו הוא לבן אפילו לכתחילה כשר לנסכים. ונראה לי סיוע לדבריו, שבכל מקום הם מזכירים היין הלבן לגריעותא, כדאמרינן בפרק מי שאחזו [גיטין ע' ע"א] אמר רב חסדא שיתין מיני חמרא הוו, מעליא דכולהו סומקא רתחנא, גריעא דכולהו טליא חיורא. ומזה וכיוצא בו דיברו בגמרא סתמא מאל תרא יין כי יתאדם, אבל הלבן החשוב שכן הוא דרך ברייתו שפיר מיקרי יין, וקרא דאל תרא יין כי יתאדם לא אתא למעוטי אלא האדום שנתלבן מפני גריעות. וצריך ליישב לפי זה הא דתניא בפרק קמא דכריתות [ו' ע"א] בברייתא דפיטום הקטורת, דתניא התם אם לא מצא יין קפריסין מביא חמר חורין עתיק, שלא מפני חשיבות הזכירוהו אלא שהוא חד כמו יין קפריסין, אבל לענין שתייה לא מצינו בשום מקום שנזכר לענין חשיבות.
ומצאתי סמך שהיין החשוב הלבן אפילו לכתחילה כשר לניסוך בתרגום ירושלמי של שיר השירים, שהוא מתרגם שתיתי ייני עם חלבי קבילית חמר סומק וחיור דנסיכת קדמי, והרי זה מפורש. ונראה לי שלשון חוריאן מוכיח כן, מדלא קאמרי חיור, דחוריאן משמע שנתלבן בגריעות. וכל זה סיוע לרשב"ם ז"ל שפירש יין בורק לבן ורע. אבל הרמב"ן ז"ל גורס יין בודק בדל"ת, שהוא חזק ובודק הגוף. ועוד אני תמה מרבינו ז"ל, דהא בגמרא אמרינן בפרק המוכר פירות [ב"ב צ"ז ע"ב] תניא יין כושי לא יביא ואם הביא כשר, ויין כושי לאו אדום הוא ואפילו הכי כשר בדיעבד אף על גב דכתיב קרא אל תרא יין כי יתאדם, ומשמע דקרא לא אתא אלא למצוה בין לנסכים בין לקידוש, ואדרבה יין לבן אפילו לכתחילה כשר כיון שמתחילת ברייתו הוא כן, ויין כושי לכתחילה לא יביא אף על פי שמתחילת ברייתו הוא כן. ולית לך למימר דביין כושי איכא טעמא למכשריה בדיעבד משום דר' חנינא דאמר בחולין [מ"ז ע"ב] ובנדה [י"ט ע"א] האי שחור אדום הוא אלא שלקה, וכושי דתניא בברייתא פירושו יין שהיה אדום ושב כושי, חדא שאין דרכו של יין הכי כמו שהוא דרכו של דם נדה ושל דם הריאה, ועוד דכיון דמכל מקום לקותא הוא אפילו בדיעבד הוה לן למפסליה כריאה שהיא טריפה מהאי טעמא, וגריע טפי מהיין הלבן שהוא כן מתחילת ברייתו. אלא ודאי משמע דקרא דיין כי יתאדם למצוה אתא, ובאותו שנתלבן מפני גריעות בלבד, אבל אותו שהוא לבן מתחילתו לא ממעיט מהאי קרא, דאפילו לכתחילה כשר. והיינו דביין כושי לא מדכרינן האי קרא כלל כדמדכרינן ליה בחוריאן ויין ישן, דכושי מתחילת ברייתו הוא כן, ומהאי קרא אי אפשר למימעטיה אפילו למצוה, דלא ממעטינן מיניה אלא אותו יין שחסר אדמימותו מפני מום שבו. והאי דפסול כושי לכתחילה, אפילו היה כן מתחילת ברייתו פסול, משום דאינו חשוב כמו האדום והלבן שתחילת ברייתם הוא כן, ודבר זה נראה הוא לעינים. והרמב"ן ז"ל הוקשה לו זה, ותירץ דיין כושי אדום הוא אלא שלקה, אי נמי כושי אינו שחור גמור, כמו כושי דאתרוג
